איך למנוע שחיקת סחוסים

אחד הנושאים המעסיקים נשים וגברים בגלאי 45 ומעלה הוא כיצד ואיך ניתן למנוע שחיקת סחוסים. בגלאים אלה ומעלה, כל פעילות גופנית החשובה מאד לשיפור ושימור איכות החיים, מובילה ללחצים על מפרקי הברכיים ולסיכון גובר בשחיקת סחוסים (ספוילר: זה לא תמיד נכון). אך לא רק נושא זה מטריד רבים. לעלייה במשקל ישנה השלכה על שחיקת סחוסים, שימוש בתרופות מסוימות לאורך זמן עלול להוביל להיחלשות מערכות השריר התומכות במפרק. מחלות שונות עלולות לפגוע במבנה השלד, להחליש את מבנה הסחוס העדין.

הקשר בין איכות חיינו לשאלה איך למנוע שחיקת סחוסים

שחיקת סחוסים, או אוסטאוארתריטיס, היא מחלה ניוונית של המפרקים, המתאפיינת בהרס הדרגתי של הסחוס המפרקי. הסחוס הינו רקמה חיונית המאפשרת תנועה חלקה וללא חיכוך בין העצמות במפרק. כאשר הסחוס נשחק, העצמות מתחככות זו בזו. התוצאה: כאב, נוקשות, הגבלת תנועה ובסופו של דבר פגיעה משמעותית באיכות החיים. החל מקושי בביצוע פעולות פשוטות כמו קימה, הליכה וישיבה ועד לפגיעה ביכולת התפקוד בעבודה ובחיים בכלל.

 מי יסבול משחיקת סחוסים ומהן הסיבות הראשיות?

שחיקת הסחוסים ניצבת כאחת הבעיות האורתופדיות השכיחות ביותר ברמה הגלובלית. על פי הערכות, אחד מכל שלושה באוכלוסיה הבוגרת סובל מהבעיה, כאשר שיעור הבעיה גבוה יותר אצל נשים . גם בישראל, התמונה דומה, וסביר להניח שהיקף התופעה יגדל בעתיד, בין היתר כתוצאה מעלייה בתוחלת החיים ובשינויים בהרגלי החיים.

• גיל ושחיקת סחוסים. ההתקדמות בגיל מהווה את אחד המנבאים הבולטים ביותר להתפתחות שחיקת סחוסים. עם השנים, רקמת הסחוס במפרקים נוטה להתבלות באופן טבעי, יכולתה לתקן את עצמה פוחתת, והיא נעשית רגישה יותר לנזקים. עם זאת, חשוב להבין כי תופעת שחיקת הסחוסים אינה נחלתם הבלעדית של בני הגיל השלישי; היא עלולה להתפתח גם בקרב צעירים יותר, במיוחד כתוצאה מחבלות קודמות במפרקים או בשל רקע גנטי משפחתי.

• מין ושחיקת סחוסים. מבחינה מגדרית, נשים מגלות נטייה גבוהה יותר לפתח שחיקת סחוסים בהשוואה לגברים, ובפרט לאחר כניסתן לגיל המעבר. השינויים ההורמונליים המאפיינים תקופה זו, ובראשם הירידה ברמות האסטרוגן, עשויים להיות גורם משמעותי בהחלשת רקמת הסחוס ובכך להגביר את פגיעותה לנזקים. כמו כן, כנראה שגם לגמישות גבוהה, הנפוצה יותר אצל נשים – יש השפעה. גמישות גבוהה מועידה לשחיקה מוגברת יותר בגיל המבוגר.

• תורשה ושחיקת סחוסים. קיימת השפעה תורשתית מובהקת על הסיכון לפתח שחיקת סחוסים. כאשר קיים רקע של אוסטאוארתריטיס בקרב בני משפחה קרובים מדרגה ראשונה, עולה הסבירות להתפתחות המחלה גם אצלם. ייתכן כי גנים מסוימים טומנים בחובם השפעה על אופן בניית הסחוס, על קצב חידושו הטבעי, על הגמישות המפרקית או על הנטייה של המפרקים לפתח תגובה דלקתית.

• משקל גוף ושחיקת סחוסים. עודף משקל והשמנה מטילים נטל משמעותי על המפרקים שתומכים במשקל הגוף, ובראשם הברכיים והירכיים. כל קילו גרם נוסף של משקל גוף מגביר באופן ניכר את הלחץ המופעל על מפרק הברך בעת תנועה ובמאמץ. זאת ועוד, רקמת השומן אינה רק משקל נוסף, אלא היא גם מקור לשחרור חומרים מעוררי דלקת, אשר עלולים להאיץ את תהליך הרס הסחוס המפרקי.

• תאונה, פציעה ושחיקת סחוסים. טראומה קודמת למפרק, כגון נקעים משמעותיים, קרעים ברצועות (לדוגמה, ברצועה הצולבת בברך) או פגיעה במניסקוס, עלולה לשבש את פעילותו התקינה של המפרק ולייצר קרקע פורייה להתפתחות מוקדמת של שחיקת סחוסים. גם התערבות כירורגית במפרק, במידה ולאחריה לא מתבצע תהליך שיקום מקיף ומותאם, עלולה להגביר את הסיכון להופעת אוסטאוארתריטיס.

• ניתוחי כריתת מניסקוס – מחקר שבחן מעל ל 800 אלף איש והתפרסם ב Bone & Joint Journal  הראה שנבדקים שעברו כריתת מניסקוס חלקית היו בסיכון גבוה יותר להגיע להחלפת מפרק הברך בהמשך חייהם.

• עומס בשימוש במפרקים. עומס מתמשך וחוזרני על מפרקים מסוימים, בין אם כתוצאה מפעילות ספורטיבית אינטנסיבית או מעבודה פיזית מאומצת, במיוחד כאשר לא ניתנים לגוף די זמן למנוחה ולהתאוששות, עלול להוביל להאצה של תהליך ניוון הסחוס. ניתן לראות זאת בקרב ספורטאים בענפים ספציפיים או בקרב אנשים העוסקים במקצועות מאתגרים.

חשוב לציין: הדבר אינו נכון לכל סוגי הספורט. מחקרים מראים שדווקא הליכה וריצה, גם בנפחים של 20 עד 30 ק”מ בשבוע תורמות , לרב, לשימור הסחוס. 

• מחלות דלקתיות ושחיקת סחוסים. קיומן של מחלות דלקתיות כרוניות הפוגעות במפרקים, כגון דלקת מפרקים שגרונית, דלקת מפרקים פסוריאטית וגאוט, יוצר תגובה דלקתית כלל גופית. תגובה זו אינה מוגבלת רק לקרום הסינוביאלי המצפה את המפרק, אלא פוגעת ישירות גם ברקמת הסחוס עצמה, ובכך מעלה את הסבירות להתפתחות שחיקה מפרקית.
• בעיות מבניות ושחיקת סחוסים. ליקויים מולדים או נרכשים במבנה השלד, כגון סטייה בציר הגפה המתבטאת ברגלי X או O, או חוסר יציבות במפרק הנובע מחולשת שרירים או נזק לרצועות, עלולים לשבש את חלוקת העומסים התקינה על פני הסחוס המפרקי. כתוצאה מכך, אזורים מסוימים בסחוס עלולים לשאת בעומס יתר, מה שמוביל לתהליך שחיקה מואץ באותם מקומות.

מהם הגורמים השכיחים ביותר לשחיקת סחוסים?

מספר גורמים מצטלבים ויוצרים את התשתית להתפתחות שחיקת הסחוסים.

• מאמץ מכני מופר.  הפעלת כוח ניכר על הסחוס לאורך זמן מהווה גורם מפתח בהתבלותו. מקורו יכול להיות במשקל גוף עודף, אימון גופני אינטנסיבי ללא הכנה מספקת, או תפקוד לקוי של המפרק מבחינה ביומכנית.
• גמישות גבוהה. לגמישות גבוהה יתרונות רבים , אך זהו מצב הגורם גם לפחות יציבות מפרקית ,חולשה אגנית והעברת עומסים גבוהה יותר למפרקים, בייחוד בשלב הירידה ההורמונלית אצל נשים וגברים , החל מאמצע גילאי הארבעים.
• שינויים מולדים\התפתחותיים במפרק הירך . מצב נפוץ מאוד האפייני לנשים וגם לגברים, אך לרב אינו ידוע,  אפייני יותר לאנשים עם גמישות גבוהה בצעירותם יגרום לעומסים מכניים על מפרקי הברכיים והירכיים , בייחוד לאחר גיל 45-55 (בשל ירידה הורמונלית אצל גברים ונשים)
• סערה דלקתית מקומית.  בתוך המפרק עצמו, תהליכים דלקתיים משחררים מולקולות איתות (ציטוקינים) וחומרים דלקתיים נוספים. אלה מסוגלים לפגוע ישירות בתאי הסחוס ולזרז את תהליך פירוק המרכיבים החוץ-תאיים שלו.
• דיס-רגולציה מטבולית. מצבים מטבוליים חריגים, כגון רמות סוכר גבוהות בדם (בסוכרת) או שינויים בפרופיל השומנים, עלולים לשבש את בריאות הסחוס ולתרום להתפתחות אוסטאוארתריטיס.
• התדלדלות מטריצת הסחוס. הסחוס בנוי מרשת מורכבת של חלבונים (בעיקר קולגן) וסוכרים מורכבים, המעניקים לו את עמידותו וגמישותו. ירידה בייצור רכיבים אלה או עלייה בקצב פירוקם מחלישה את הסחוס והופכת אותו רגיש יותר לנזקים.
• פגיעות זעירות מצטברות.  נזקים מיקרוסקופיים שנגרמים לסחוס כתוצאה מפעילות גופנית חוזרת או עומס מתמשך, גם אם אינם מורגשים כפציעה חדה, עלולים להצטבר לאורך זמן ולגרום לשחיקה משמעותית.
• קיפאון ממושך בתנועה. למרות שהעמסת יתר מזיקה, גם היעדר תנועה ממושך אינו מועיל לסחוס. תנועה מתונה הכרחית כדי לספק לסחוס חומרי הזנה דרך הנוזל הסינוביאלי ולסלק ממנו תוצרי פסולת. מצב של אי תנועה המוכר בעיקר בקרב אנשים בגיל השלישי המאושפזים מדי פעם בבתי חולים לצורך טיפול כלשהו, עלול להוביל לפגיעה ולהחלשת הסחוס.

כיצד משפיעה ופוגעת שחיקת הסחוסים על אורח החיים?

1. כאב כרוני. הכאב הוא הסימפטום המרכזי של שחיקת סחוסים. הוא מתחיל לרוב ככאב לאחר פעילות או מאמץ, אך עם התקדמות המחלה הוא הופך לקבוע יותר ויכול להופיע גם במנוחה, במיוחד בשלבים מתקדמים. לדבר השלכה ישירה על כל פעולה פשוטה. קימה, הליכה, נהיגה ועוד.
2. הגבלת תנועה. הכאב והנוקשות במפרק הפגוע מקשים על ביצוע פעולות יומיומיות בסיסיות כמו הליכה למרחקים קצרים, עלייה וירידה במדרגות, קימה מישיבה, התכופפות ואפילו לבישת בגדים. הדבר מוביל לאבדן “ערך העצמאות”, לירידה במצב הרוח, לנדודי שינה.
3. נוקשות מפרקים. נוקשות בבוקר או לאחר תקופה של חוסר תנועה היא תלונה שכיחה. הנוקשות יכולה להימשך דקות ספורות ועד חצי שעה או יותר, ולהקשות על תחילת התנועה. עובדה זו הינה איתות יומי שחיינו השתנו. התחלת יום עם קושי תוביל לירידה בעשייה בכל תחום.
4. נפיחות מקומית. תגובה דלקתית במפרק הפגוע עלולה לגרום לנפיחות מקומית, תחושת חום ואף אודם סביב המפרק. עובדה זו מקשה על תפקוד, הכאב מורגש גם במנוחה והשפעתו על חיינו ניכרת.
5. חולשת שרירים.  הכאב וההגבלה בתנועה מובילים לרוב לחוסר שימוש בשרירים סביב המפרק הפגוע, מה שגורם לחולשתם ולפגיעה ביציבות המפרק. חולשה בשרירים תוביל לרוב להופעת כאב במפרקים נוספים, לשחיקה מוגברת ולכאב הולך ומתגבר. טווח ההליכה ילך ויקטן, הימנעות מפעילות תלך ותגבר, לרוב עלייה במשקל תתרחש בשל היעדר תנועה.
6. פגיעה באיכות השינה. כאבים בלילה יכולים להקשות על הירדמות ועל שמירה על שינה רציפה, מה שמוביל לעייפות, עצבנות, לעלייה בלחץ הדם ולירידה כללית באיכות החיים.
7. השפעה פסיכולוגית. הכאב הכרוני וההגבלה התפקודית עלולים להוביל לתסכול, ייאוש, דיכאון וחרדה. המטופלים חווים לעיתים אובדן של עצמאות ופגיעה בדימוי העצמי.
8. פגיעה בתפקוד חברתי ותעסוקתי. הקושי בביצוע פעילויות גופניות מגביל את ההשתתפות בפעילויות חברתיות ובתחביבים. במקרים רבים, המטופלים נאלצים להפחית שעות עבודה או אף לפרוש מעבודה פיזית.

כיצד לבלום את התקדמות השחיקה המפרקית?

מספר אסטרטגיות יעילות יכולות לסייע במניעה או בהאטה של תהליך שחיקת הסחוסים. הרמב”ם , שהיה איש אשכולות ורופא אמר כבר לפני כ 800 שנה כי ראשי תיבות של ב.ר.י.א.ו.ת הינם – “בולם רוגזו, יפחית אוכלו ויגביר תנועתו” ולפחות שני עקרונות מתוך שלושה רלוונטיים לעניין שחיקת הסחוסים.

• איזון משקל הגוף. הפחתת העומס המופעל על המפרקים נושאי המשקל, בייחוד הברכיים והירכיים, מהווה אמצעי מרכזי במאבק נגד שחיקת הסחוס. כל ירידה במשקל הגוף מתורגמת להקלה משמעותית בלחץ על המפרקים.

• שילוב פעילות גופנית מותאמת. תנועה מבוקרת מחזקת את השרירים התומכים במפרקים, ובכך מפחיתה את הנטל על הסחוס. הליכה הינה הפעילות המומלצת ביותר (למעט מקרים חמורים וחריפים של נמק בעצם), הליכה יומית מחזקת את השרירים וגורמת להזנת הסחוס , חיזוק שרירי הליבה – פילאטיס, יוגה, התעמלות מאפשרים שליטה טובה יותר באגן ובליבת הגוף ויביאו לאיזון טוב יותר בעומסים הקיימים על המפרקים. לאלו המתקשים ללכת  מומלצת הליכה מתונה ותרגילים במים. חיזוק שרירים חשוב גם הוא – שומר על השליטה במפרקים ועל המצב המטבולי בגיל השלישי.

• הקפדה על תזונה מיטבית. תפריט עשיר בפירות, ירקות, דגנים מלאים וחלבונים דלים בשומן מספק לגוף נוגדי חמצון, ויטמינים ומינרלים התומכים בבריאות כללית ובחוזק הסחוס. חשוב להבטיח צריכה נאותה של ויטמין D ומגנזיום, וניתן גם להוסיף כורכומין , אלו ידועים בהשפעתם על מערכת החיסון ובתכונותיהן האנטי-דלקתיות ויכולים להועיל.

• הגנה מפני פציעות.  שימוש בציוד מגן מתאים בעת פעילות ספורטיבית, הקפדה על טכניקה נכונה וביצוע חימום ומתיחות לפני ואחרי אימון יכולים לצמצם את הסיכון לפגיעות מפרקים, אשר עלולות להוביל לשחיקת סחוס מוקדמת.

• יישום עקרונות ארגונומיה. שמירה על תנוחות גוף נכונות במהלך עבודה, שהייה בבית וביצוע מטלות יומיומיות מפחיתה עומס מיותר על המפרקים. יש להתאים את סביבת העבודה והפעילות כדי למנוע מאמץ יתר על המפרקים.
• טיפול יסודי בפגיעות מפרקים. שיקום מקיף ומקצועי לאחר פציעות מפרקים, לרבות טיפול אפוסתרפיה או פיזיותרפיה וחיזוק שרירים, הוא קריטי להשבת תפקוד תקין של המפרק ולמניעת נזק מצטבר שעלול להוביל לשחיקה.

שחיקת סחוסים מחייבת טיפול לאיכות חיים מיטבית.

שאלות ותשובות נפוצות